צה''ל

נסיגה בסערה

התגייסתי לצנחנים בהכשרה שלנו באחד התרגילים שהיו לנו הייתה לנו נסיגה מטורפת ביום הכי קר בשנה וסופה וגם ברד חזק ותמיד זה מרגיש כאילו מחפשים את היום הכי קר בשנה בשביל לעשות תרגילים כאלו מפרחים וקשים לעשות תרגד או תרחט או תרפלים ברור שזה לא באמת ככה אבל ככה זה מרגיש וכל אחד מחבריי למחלקה לא יישכח את היום הזה הלכנו בקור בטחי האש של הבאח ואין מכסה מפני הגשם ואסורללבוש בגדים טרמים , מותר רק חלפס שגם הוא נרטב אחרי כמה דקות ואי אפשר לעשות כלום עם הקור הזה וכבר אין כוחות בגוף לא מרגישים את האצבעות , לפרוש ולהשבר זאת לא אופציה למרות שלפעמים זה כן עולה לראש ואתה מנסה להדחיק את המחשבות האלו כי מישהו אחר יסחוב לך את הציוד שאתה לקחת והכל בסוף עובר וכולם באותו חרא אז אם הם יכולים גם אתה יכול אנחנו עוברים שם בשבילים שבין ההרים ולפעמים עולים על הגבהעות ומגיעים לםסגת ההר ואז יורדים ובין לבין רואים מחזות ממש יפים של ברקים ורעמים ביום ובלילה כי זה היה שבוע שבו אתה לא מפסיק ללכת עם משקל כבד על הגב , בצבא הבנתי כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק ולמשוך ולמרות שאתה חושב שהגעת לקצה אתה מסוגל להרבה ממה שעשית ואתה מתחשל וניהיה הרבה יותר חזק בראש ובגוף

ניזמית

בין לבין ציירתי למחלקה שלנו חולצות כל החולצות כמעט אני ציירתי את הגלופה שלהן למשל בקוו היינו בתקופת הקורונה בדיוק בהתחלה ולא ידעו כלכך איך להתמודד עם זה אז אנחנו בדיוק עלינו לגדוד וזה הזמן שאנחנו הכי צעירים אז כל התפקידים של הצעירים שאפשר לתת בקוו אנחנו עשינו כי היינו פלוגת מסלול ושמו אותנו במקום שנקרא ניזמית ופחדו מהקורונה אז הקמנו אוהלים וכל כמה ימים הזיזו אותנו קדימה אחורה ימינה שמאלה... עם האוהלים וכל שנייה היינו עסוקים בלבנות את המאהל וללכת למשימות רסר ומטבח ובהמשך באמת התחלנו לתפוס לשמור בשמירות

מסע כומתה

המסע כומתה צעדנו ביערות ירושלים מאשתעול עד לגבעת התחמושת והיינו גמורים מעייפות זה אחרי שבוע מלחמה שבו מדמים מלחמה והולכים בלי סוף שהלכנו כל השבוע בלילות ובימים המון קילומטרים בסוף. השבוע הכי קשה בהכשרה מבחינה פיזית בעיניי ואחרי זה מסע כומתה 55 קילומטר
היערות עצומים ויפים ומעניינים אבל לפעמים גם מלחיץ כי זה חושך ממש חזק ביערות הללו אנחנו הולכים ביער בין העצים בשתי תורים עם דגלי ישראל ודגלי צנחנים גאווה עם עייפות מטורפת עם מעט חשש כי החושך שהיה שם הוא מטורף אבל הרגשתי רגע עוצמתי כזה שה' שומר עלינו לא משנה מה והוא תמיד איתנו וגם אח שלי שומר עלינו ופתאום הרגשתי שאני מוגן ובציור רואים את החיות שמלוות אותנו בדימיון שלי שזה מדמה את הליווי של אלוקים ואחשלי זכרונו לברכה ששומרים עלינו שהרגשתי ככה הרבה פעמים בלילות מפחידיםבשירות שלי שפגשו אותי בהמשך השירות

שדאות

ציור פחם שציירתי מהשדאות שלנו באמצע הלילה מקפיצים אותנו עם יריות חקים ואלונקה לקחו אותנו להרים שבבאח צנחנים ועשינו שם תרגילים וירדנו ירידה תלולה מאוד ומטורפת בסבח ובחושך מטורף עם אלונקה עלינו הייתי זה היה נראה שכולם עומדים ליפול כי האדמה בכלל לא הייתה יציבה ובסוף אף אחד לא נפל כולם היו חזקים ממשוציירתי את זה במחברת הקטנה שהייתה לי תמיד בכיס

צניחות

כמו כל הצנחנים הלכנו לעשות קורס צניחה להמשיך את המורשת ולעבור אקט אייטנות . המדריך שלי היה בן 18 \ 19 הגענו לרגע המיוחל שכולם חיכו לו ועלינו למטוס עד עכשיו חשבתי שאני גיבור ושכלום לא מפחיד אותי , אנחנו מתיישבים במטוס התרגשות ואדרנלין בשמיים תרתי משמע ואני רואה בחלון העגול הקטן שממריאים ואיך הכל ניהיה קטן מסתכל בעיניים של כמה חברים ורואה במבט של כל מי שליידי שאנחנו מבינים שעכשיו זה לא צחוק ובצניחה הראשונה קפצתי במהירות ואז הבנתי כמה מפחיד זה ושזה בכלל לא צחוק וממש חששתי לקראת הצניחה השנייה ובצניחה השנייה ראיתי שהבחור השני מלפניי נפתח לו המצנח במטוס ומהר באו המשלחים שזה בעצם המדריכים והחזירו לו את המצנח לתיק ואמרו לו קפוץ ! ואני מסתכל המום ומבין שעוד מעט תורנו לקפוץ ואני כל הזמן חושב על זה שילד בן 18 חגר אותי למצנח וממש התלבטתי אם לקפוץ ופחדתי והבנתי שזה עיניין של החלטה וזה בין הרגעים הכי מפחידים שהיו לי בשירות וקפצתי .

אוריאל ביבי

סיימנו הכשרה ועלינו לגדוד התחלף לנו מ'פ וקיבלנו את אוריאל ביבי זכרונו לברכה בתור המ'פ החדש שלנו אוריאל היה מצחיק סוחף ויודע להנהיג יום אחד הוא ראה אותי מציר במרכז פלוגה ואמר לי דלויה מה זה מה אתה עושה ? ואז ראה את המחברת ציורים שלי הסתכל ואמר לי תעשה סקיצה ונוציא חולצה ומשם כבר היה לי חיבור איתו ועשינו כמה סקיצות ובסוף בחרנו איזו תמונה לעשות על החולצה מפה לשם התחלתי לצייר שלטים לצוות ואז לפלוגה כולה ואז גם הצלפים עשו ואז המרגמות והניוד ואז הנחלתי ויצרתי בפלוגה אווירה מסוימת עם כל הציורים של כל מחלקה וכל מסדר פלוגה או ערב פלוגה היינו מביאים כל צוות את התפאורה שלו בסיום השירות שלי המשכתי לשמור איתו על קשר ושלחתי לו תמונה של אחד המסעות המגניבים שהיו לנו זה היה בקוו במרכז הארץ עם האבוקה האדומה שהזכרתי בציור הקודם וזה היה מטורף שלחת לו בוואצאפ והוא ממש התלהב וביקש שאני אביא לו את הציור עם הקדשה והסברתי לו שזה לא עובד ככה אני לא יכול פשוט להביא ציורים כאלה אני מוכר אותם וזה הרבה כסף מקסימום אני אתן לך הדפס בעתיד וככה סיימנו את השיחה ואז כשהתחילה המלחמה נודע לנו שמצאו את הגופה שלו וממש הצטערץתי לשמוע את זה וחשבתי עם עצמי שזאת תיהיה מחווה אולי לצייר אותו ומה שהוא כתב לי והוא ממש רצה והחלטתי שאני מצייר אותו עם הקדשה כמו שהוא רצה בהתחלה ונתתי לאמא שלו .

פסי רכבת

סוף השירות ציור פסי רכבת צומת דרכים כל ישראלי שהיה בצבא ויוצא לעולם נפגש לראשונה בחייו בסיטואציה שהוא בלי שום מסגרת והוא חופשי מרגע זה לעשות מה שהוא רוצה ויש המון שפשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמם ויש כאלה שישר מתחילים לעבוד ויש כאלה שפשוט אבודים בתקופה הזאת או שהם נמצאים בצומת דרכים
בציור:
יש כאלה שהזמן חולף להם מהידיים ולא עושים כלום וזה חבל ואיזה מטורף זה שהישראלים בגיל 18 מתגייסים לצבא ובגיל 21 ניהים אנשים בוגרים לאומת בחורים בחול בגיל שהם ממש ילדותיים ולא בוגרים